באחרונה יוצא לי המון לחשוב על מה עושה User Interface למצליח ונמכר? למה תוכנה אחת שווה מיליארדים (ולא אדבר בכלל על פייסבוק ועל 10 מיליון דולר ולמה אני לא זכיתי להיות עובדת של פייסבוק) ואילו אחותה התאומה (מישהו זוכר את מייספייס?!), נעלמת אל האופק?- ובכן, נראה לי שיש ביידי את התשובה- מיקוד! או בעברית- פוקוס. ועל זה אני רוצה לכתוב הפעם.

יוצא לי המון לעבוד עם חברות שמתלבטות בהיקף היכולות של התוכנה שהם מפתחים. וזה לא משנה אם זה חברת ענק בבניין ברמת החיל או סטארטאפ של שני יזמים צעירים בדירה בת"א. תמיד יש מגבלה של משאבים ודרישה לפיתוח יכולות מרובות. הרי רוצים לתת לכל הלקוחות הקיימים והעתידיים את מה שהם רוצים, לא? ולמה לא לתת גם וגם? וכאן תמיד עולה הדיון הרגיל של הtrade-off המפורסם ביותר בממשק. יותר פונקציות= ממשק מורכב יותר. וזה לא יכול להיות אחרת- אם רוצים שהתוכנה תאפשר ניהול משרד, ניהול מיילים, עריכת שיחות ועידה ותכין קפה בנוסף- זה לא יסתיים בכפתור אחד!

[lead]הtrade-off המפורסם ביותר בממשק. יותר פונקציות= ממשק מורכב יותר.[/lead]

עם כניסת הסמארטפונים והטאבלטים השתנו קצת כללי המשחק של הUX. המשתמשים מצפים לתוכנות פשוטות, קלות וכייפיות. ואולי ניתן לסמן מגמה של הפחתה של יכולות התוכנות ומיקוד. הרי אפליקציות אייפון רבות עושות פעולה (לעיתים ממש שטותית) אחת ויחידה. והם מצליחות! מאוד אפילו. ואני לא מדברת רק על משחקים של גלגול גלילי נייר טואלט. אני מדברת על תוכנות שעברו גלגולים רבים- והתחילו אפילו כתוכנות דסקטופ.

ראו לדוגמא את תוכנת העיצוב הגרפי המצליחה ביותר- פוטושופ-

כך נראית גרסת הדסקטופ של פוטושופ (אני אמא פולניה ולא יכולתי שלא לנצל הזדמנות זו לתמונות של הילדים…):

ואילו כך גרסת המובייל (שוב, הילדים שלי…):

ברור שתוכנות הפוטושופ השונות מיועדות לקהלי משתמשים שונים- אחת למקצוענים מומחים ואחת ל"עמכה". תוכנת הדסקטופ פונה לדן, המעצב הגרפי, שחי בצפון ת"א, בעל סטודיו לגרפיקה ויש לו חתול בשם מקס. ואילו תוכנת המובייל פונה לדני, עובד בנק מתוסכל, שמצלם את הכלב שלו רקסי בשעות הפנאי. ועם זאת, הפער בכמות היכולות והעומס הממשקי הנגזר מהם הוא מדהים.

אפליקציות המיועדות לקהל בלתי מיומן רחב, הבא מרקעים שונים מאוד, צריכות לתת דבר ראשון (ואולי יחיד) את היכולת המרכזית שהמשתמש רוצה. לא יותר.

[lead]אפליקציות המיועדות לקהל בלתי מיומן רחב, הבא מרקעים שונים מאוד, צריכות לתת דבר ראשון (ואולי יחיד) את היכולת המרכזית שהמשתמש רוצה. לא יותר.[/lead]

עם כל הכבוד לתוכנת הפוטושופ למובייל, אי אפשר שלא לציין כאן את Instagram, תוכנה מצליחה ביותר שנותנת בדיוק מה שהמשתמשים רוצים- אחלה תמונות והפצה מהירה שלהם. (זה המקום לציין כי כל מי שעוקב אחרי אנשים ב Instagram יגלה כי זוהי הדרך המעולה ביותר לרגל אחרי אנשים וחייהם הפרטיים בזמן אמת). Instagram מציעה אפילו פחות אפשרויות מפוטושופ מובייל: ישב מעצב גרפי הכין סט מוצלח מאוד של פילטרים מורכבים מראש, ורק צריך לבחור איזה. פשוט.

(כן, גם כאן זה הילדים שלי…)

ולמרות  שפוטושופ וותיקה בהרבה, גרסת המובייל שלה מצליחה בהרבה פחות מ  Instagram, וזה בהחלט בגלל הפונקציה המתומצתת, הממוקדת שמציעה Instagram. "חוק"  שניסחתי לי עם עצמי אומר: פחות פונקציונאלית, יותר ויראליות .

אפליקציה נוספת שללא ספק מדהימה בהצלחתה היא Pinterest- במאמר שפורסם ב meshable, מציין כי הטראפיק ב Pinterests עולה על גוגל פלוס, youTube וLinkedIn  יחד!!

ומה זה בסה"כ?? טוייטר של תמונות! פונקציה אחת פשוטה- לפרסם תמונה עם שם. זהו! ומתברר שזה תופס, ממכר, ויראלי. הצלחתו של Pinterest מוכיחה שוב כי המשתמשים לא רוצים להתאמץ בשביל התוכנה- שהתוכנה תעבוד בשבילם! ואם זה קל, פשוט וכייפי המשתמשים יעבדו עם התוכנה. והרבה.

[lead]המיקוד ייתן את הביטוי החזק ביותר שלו במקרים של real-estate  מצומצם. דירת 2 החדרים בעולם הממשק היא המובייל[/lead]

למרות כל מה שנאמר לפני, ברור לי שיש תוכנות המיועדות לקהל מקצועי הדורשות פונקציות מרובות ומורכבות. אך גם במקרים של התוכנות המיועדות לאנשי מקצוע, יש צורך לתעדף בצורה ברורה את היכולות ואת ההתבטאות שלהם בממשק. אני מתייחסת לשטח המסך בתוכנה כreal- estate. ממש כמו שבונים בית, לוקחים בחשבון את נכסי הדלא- ניידי. שטח המסך הוא המגבלה הראשית, הוא המשאב שיש להשתמש בו בחוכמה ולא לבזבז אותו. כל פונקציה שלמשתמש אין צורך בה כרגע, לא צריכה לתת ביטוי במסך. כמו כשמתכננים דירת 2 חדרים בקפידה, כך גם בממשק- המיקוד והמיצוי של היכולות, ייתן את הביטוי החזק ביותר שלו במקרים של real-estate  מצומצם. ודירת 2 החדרים בעולם הממשק היא המובייל. הפלטפורמה של המובייל זיקקה את יכולות הממשק בצורה יעילה ביותר- בגלל המגבלות שלה- בגודל המסך ובקשב של המשתמשים שמשתמשים בה בתנועה, בסביבות משתנות, במקביל לדברים אחרים.

לכאורה זה די פשוט- תתנו למשתמשים מה שהם צריכים. לא יותר. למעשה, זו מטלה ממש לא פשוטה. לא תמיד יודעים מי הם המשתמשים ולך תדע מה בדיוק הם רוצים…

הנה קריקטורה נחמדה שקשורה לנושא:

רוב האנשים בעולם התוכנה באים מרקע טכנולוגי והמעבר מיישום ופיתוח למחשבה על רעיון שיווקי שהמשתמשים יאהבו, הוא מעבר לא פשוט. יש שאומרים כי הצלחתו של סטיב ג'ובס נבעה דווקא מיכולותיו הטכנולוגיות המופחתות לעומת יכולות היצירתיות והאנושיות המדהימות שלו. רבים זוכרים את הציטוט של ג'ובס בהשקת האייפד 2, מרץ 2011: "טכנולוגיה בלבד אינה מספקת. זו הטכנולוגיה הקשורה בברית נישואין לאומנות, למדעי הרוח, היא שמובילה את לבבותינו לשיר".

בנוסף לראייה ממוקדת יכולות טכנולוגיות, האפיינית לחברות פיתוח רבות, יש המון שיקולים נוספים בדרך, שגורמים לעומס יתר פונקציונאלי, ביניהם:  דרישות של לקוחות קיימים (הם לקוח מאוד חשוב שלנו, והם דרשו…), רעיונות שמגיעים מהמנכ"ל ואישתו (אתמול ג'ולי נכנסה לאתר ממש טוב שעשה…), נסיונות לעמוד מול המתחרים (אבל אם להם יש את זה גם אנחנו צריכים) והתלהבות של ראש צוות הפיתוח (ראיתי קומפוננטה ממש מוצלחת…). בין כל השיקולים האלה יש צורך באומץ לב אמיתי כדי לתת פחות. אבל לעיתים, כמו שכבר אמרו לפני- פחות הוא יותר.

[lead]בין כל השיקולים האלה יש צורך באומץ לב אמיתי כדי לתת פחות.[/lead]

אתמול ראיתי ב TED Talk (האפליקציה שאני הכי מכורה עליה באייפון שלי) הרצאה מדהימה, שנראה לי שכל מעצב ממשק חייב להכיר, בנושא של אפשרויות בחירה למשתמשים או ללקוחות.

בקיצור, זה מוכח מחקרית- פחות מוכר יותר. נקודה.

-